חברת אקו לוגי טכנולוגיות עתידיות בע"מ נ' אברהם קורקין

החלטה

לפני בקשת המבקשת להאריך מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב מיום 4.3.10 (ת.א. 22292/08), בו נדחתה בקשת המבקשת להאריך את המועד להגשת הודעת צד ג' נגד כלל חברה לביטוח (להלן – ההחלטה).

המבקשת הדגישה בבקשתה דנן, כי ההחלטה ניתנה בעקבות דחיית בקשה שהגישה לבית משפט קמא ביום 22.9.09 (להלן – הבקשה הראשונה); הבקשה נדחתה ביום 4.3.10; ביום 28.3.10 שבה והגישה בקשה נוספת להארכת מועד להגשת הודעת צד ג' (להלן – הבקשה השניה), וגם בקשה זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא, ביום 28.4.10 (להלן – ההחלטה השניה).

לטענת המבקשת מאחר שמדובר בשתי החלטות בעלות תוצאה אופרטיבית שווה, קרי, דחיית הבקשה למתן ארכה להגשת הודעת צד ג', מבוקש להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה.

לטענת המבקשת, לא הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה במקביל להגשת הבקשה השניה לבית משפט קמא, על מנת שלא לגרום "...לעומס מיותר על המערכת המשפטית...וייתכן ובקשת רשות הערעור הייתה מתייתרת במידה והבקשה השנייה הייתה מתקבלת על ידי בית המשפט קמא" (בסעיף 6 לבקשה). כך גם הסבירה המבקשת, כי הבקשה השניה הוגשה בשל שינוי נסיבות שחל מאז הגשת הבקשה הראשונה; לטענתה, במהלך חודש פברואר 2009 סוכם בינה לבין חברת הביטוח שהמחלוקת תועבר לבוררות והמבקשת תימנע מהגשת הודעת צד ג' נגד חברת הביטוח.

המבקשת הסבירה כי בעקבות הסכמה זו הודיעה באת כוחה במהלך הדיון שהתקיים ביום 22.2.09 כי אין בכוונת המבקשת להגיש הודעת צד ג' נגד חברת הביטוח. אלא שבחודש נובמבר 2009 הודיעה חברת הביטוח שאין בכוונתה לערוך הליך בוררות, ומשכך חלף זמן של חודשים בהם המתינה לתשובת חברת הביטוח ולאור התשובה הגישה את הבקשה השניה.

לטענת המבקשת, מאופן ניסוח ההחלטה הבינה כי בית המשפט קמא "...לא סתם את הגולל על אפשרות צירופה של חברת הביטוח להליך והעדיף כי קודם ימצו הצדדים את הליכי הגישור" (סעיף 19 לבקשה) בנסיבות הענין ובטרם החל הליך הגישור, הגישה את הבקשה השניה אך בית משפט קמא קבע בהחלטה השניה, כי לא חל שינוי נסיבות המצדיק שינוי ההחלטה, ודחה את הבקשה השניה.

המבקשת הדגישה כי "...בהתאם למפורט לעיל, היא סברה, בשל אופן ניסוחה של ההחלטה הראשונה, כי בית המשפט קמא דחה את מועד ההחלטה הסופית על צירופה של חברת הביטוח להליך, עד לאחר סיום הליכי הגישור, אולם בית המשפט קמא לא לקח בחשבון בהחלטתו הראשונה את תקופת ההתיישנות המקוצרת המתקרבת לקיצה ואת חוסר התועלת בקיום הליכי גישור ושמאות מוסכמת ללא מעורבות חברת הביטוח" (סעיף 24 לבקשה). לטענת המבקשת, בתום בירור הליכי הגישור עשויה לחלוף תקופת ההתיישנות לפי סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981, ובשל יעילות דיונית ראתה לפנות בשנית לבית משפט קמא, בבקשה השניה ולא להגיש בקשת רשות ערעור.

המשיב התנגד לבקשה.

בתגובתו מתאר המשיב באריכות את אופן השתלשלות ההליכים לפני בית משפט קמא וטען, בין היתר, כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב, כאשר הגישה את הבקשה הראשונה בחלוף שנתיים וחצי מיום הגשת התובענה, כמו כן טוען המשיב, כי אין זו הבקשה הראשונה שהגישה המבקשת בעניין זה, שכן כבר ביום 6.7.08 עתרה בנושא זה, אך בהמשך, בדיון ביום 22.2.09, חזרה בה מבקשתה זו, והצהירה לפרוטוקול הדיון כי היא מוותרת על הגשת הודעת צד ג'.

עוד טען כי אין בפי המבקשת כל טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, ואין הסבר להשתהותה בהגשת בקשת רשות הערעור. לדידו, "...ברור, כי בקשת רשות הערעור היתה צריכה להיות מוגשת על החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא מיום 4.3.10...ברור כי כל הבקשות לעיון חוזר נועדו כדי להאריך באופן מלאכותי את המועד לבקשת רשות הערעור" (סעיף 26 לתגובה).

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, שוכנעתי כי יש להיעתר לבקשה, הגם שלפי ההלכה הנוהגת עצם הגשת בקשה לעיון חוזר אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד המבוקשת, כמצוות תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

בהתאם לפסיקה יש לבחון את הנסיבות הקונקרטיות של המקרה כדי לבחון האם מתקיים בעניין הנדון אותו "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד.

לאחר שעיינתי בהשתלשלות האירועים בהליך לפני בית משפט קמא, כמתואר על-ידי המשיב, שוכנעתי כי במקרה דנן מתקיים אותו 'טעם מיוחד' נדרש.

אני מקבלת את הסברי המבקשת, כי הבינה מההחלטה שאין בה לסתום את הגולל על האפשרות להגיש הודעה לצד ג' אולם לבסוף ראתה להגיש את הבקשה השניה, הן בשל תקופת ההתיישנות העומדת בפתח והן בשל הרצון לייעל את הדיון (ומשכך לא הגישה בקשת רשות ערעור כבר במועד האמור).

ודוק, אף לפי גישתו של המשיב, כמצוטט לעיל, "ברור" כי היה על המבקשת להגיש את בקשת רשות הערעור כבר לאחר ההחלטה, אמנם לטענת המשיב נועדה הבקשה השניה 'להאריך באופן מלאכותי' את המועד להגשת בקשת רשות ערעור, אולם אין בטענה זו של המשיב ולא כלום, שעה שהבקשה השניה הוגשה בטרם חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה.

לשון אחרת - אם רצתה המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה היתה יכולה לעשות כך כבר בסמוך לאחר מתן ההחלטה, ואין לראות בעצם הגשת הבקשה השניה כמאריכה 'באופן מלאכותי' את המועד להגשת בקשת רשות הערעור כפי שטען המשיב.

בסופו של יום נאלצת עתה המבקשת לעתור לבית המשפט להאריך לה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור – כשברור כי הליך זה היה 'נחסך' מהמבקשת אם היתה מגישה את בקשת רשות הערעור כבר לאחר ההחלטה ולא מגישה את הבקשה השניה.

מכאן שוכנעתי כי דווקא התנהלות זו של המבקשת מעידה על רצונה 'לייעל ההליכים', ומקובל עלי ההסבר כי הליך בקשת רשות הערעור היה יכול להתייתר אם היה בית משפט קמא נעתר לבקשה השניה.

אוסיף, כי לאור הנטען ביחס למרוץ ההתיישנות הצפוי לחלוף בקרוב, שוכנעתי כי גם קיים טעם המצדיק פניה לבית משפט קמא בבקשה השניה, ומשנדחתה בקשה זו שוכנעתי כי קיים טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור.